top of page

מאגר הידע

  • תמונת הסופר/תרפאל אוחנה עו"ד ומגשר מוסמך

גביית מזונות והצמדה גם ללא אישור בית משפט

עודכן: 11 בינו׳

גביית מזונות שלא החלו לפעול לגבייתם- נדרש אישור בית משפט – האמנם?


עורכי דין כאלו העוסקים בעיקר בדיני משפחה והוצאה לפועל מכירים היטב את הסירוב של רשמי ההוצאה לפועל לאשר פתיחת תיק מזונות שהחוב הנטען הוא מעל שנתיים. רשמי ההוצאה לפועל דורשים (ולהלן נראה שהדרישה היא בניגוד לחוק ולהלכה הפסוקה) את בית המשפט לענייני משפחה כתנאי להמשכם של ההליכים וגביית החוב.

ראשית לכל, נערוך הבחנה חשובה ביותר בהבדל שבין אי גביית מזונות שמקורה העדר תשלום הקרן הנומינלית לבין תשלום בחסר (למשל אי תשלום הצמדה ומדד, או תשלום חלקי של דמי הקרן). להבחנה זו יש חשיבות עצומה ונעמוד על כך בהמשכם של דברים.


המקור הנורמטיבי.

כאמור, המקור הנורמטיבי לסירוב רשמי ההוצאה לפועל הוא בחוק ישן נושן - חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן: "החוק").

סעיף 11 (ב) לחוק מורנו כדלקמן:

סייג למזונות בעד העבר

11. (א) תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור.

(ב) מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט.

בהתאם להוראות סעיף 11(ב) על פניו צודקים רשמי ההוצאה לפועל בהפנותם לבית המשפט שכן זו לשונו הברורה של החוק.


מהצד אחד- החוק איננו חל- החוק וההלכה בנושא

מזונות לבן-זוג

2. (א) אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה

מזונות לילדים קטינים

3. (א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.


הוראות סעיף 2 והוראות סעיף 3(א) קובעות מפורש שמי שחל עליו דין אישי, והוראות חוק זה לא יחולו עליו.

היינו, על פי לשונו הפשוטה של החוק, הוא פורש תחולתו, על כל הוראותיו, על הקבוצה שבסעיף-קטן ב' בלבד, אשר מונה את מי שלא חל עליו דין אישי, ואת מי שחל עליו דין אישי אולם אין הוא חב במזונות על-פי הדין האישי, לעומת הקבוצה האחרת אשר בסעיף-קטן א' שחל עליה דין אישי המחייב במזונות.

צריך להדגיש ולומר כי אכן ישנה מגמת בפסיקה לפיה חרף הוראות החוק הברורות ישנה נטייה להחיל את החוק אף על אלו שחל עליהם הדין האישי.

כאן המקום להזכיר נשכחות ולציין את ההלכה הוותיקה ב- ע"א 779-76 יעקב שוחט נ' איווט כרמלה שוחט, פ"ד לב(1) 580 פורסם בנבו 08.05.1978 (להלן: "הלכת שוחט") שם נקבע כי אין תחולה לסעיף 11(ב) לחוק למי שדתו מחייבת אותו לשאת במזונות ילדיו.

זאת ועוד, ולצד הלכת שוחט המחייבת ראו פסיקות אחרות רבות שבאו בעקבותיה (ראו דוג' נוספות: (המר' 22/72 נדב נ' נדב [פורסם בנבו] (26/3/72); ע"א 321/78 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (12/2/79); עא 250/83 עומרי נ' זועבי [פורסם בנבו] (8/5/85) ; ע"א 596/89 חקק נ' חקק [פורסם בנבו] (16/9/91).


מהצד השני- מגמת בתי המשפט – נוהג

כאמור, מצד אחד ראינו כי הוראות סעיף 11(ב) אינם חלים על מי שדתו מחייבת אותו בתשלום מזונות- ממילא, אין ולא צריכה להיות כל מחלוקת לגבי כך שלא נדרש אישור בית משפט לשם גבייתם.

עתה נראה כי המגמה כיום בבתי המשפט היא להחיל את הוראות סעיף 11(ב) לחוק גם על בעלי דין אישי. ככל וזו המגמה הרי שהחוק חל וממילא נדרש לאישור בית המשפט לשם גבייתם.

ראש וראשון, נפנה להחלטתו של כב' השופט שאול שוחט ב-תמ"ש 79052/98 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] 08.01.2001).

בפסק דינו הנ"ל (סעיף 9 ואילך) קבע כב' השופט שוחט כי: "לשונו הדווקנית של החוק, כפי שצוטטה לעיל מוציאה מתחולה את כל הוראות חוק המזונות על מי שמזונותיו נפסקו על-פי הדין האישי"

......

"המשמעות הכללית של תוצאה זו – הפליה בין "צרכני מזונות" שונים בכל הנוגע ליכולת שלהם לפעול לגביית המזונות שנפסקו להם. אישה או ילד קטין שמזונותיהם נפסקו על-פי הוראות החוק, לא יוכלו לפעול לגביית המזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו אלא ברשות בית-משפט. מה שלא כן לגבי אישה או ילד קטין שמזונותיהם נפסקו על-פי הדין האישי. אלה יוכלו לפנות ללשכת ההוצל"פ בכל עת בלא שיצטרכו לקבל את אישור בית-המשפט לשם כך."

את דבריו סיכם כב' השופט שוחט כך:

זוהי תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת העומדת בסתירה לעקרון השוויון בפני החוק אשר צריך לעמוד ביסוד כל מערכת משפט המכבדת את עצמה. תוצאה זו חמורה עוד יותר בימינו אנו שבהם הפכה המדינה למולדתם של נשים וילדים רבים שמזונותיהם נפסקים על-פי הוראות החוק ולא על-פי הדין האישי, אותם נשים וילדים שעלו מחבר-העמים בעשור האחרון. "צרכני מזונות" אלה מוצאים עצמם מופלים לרעה בכל הנוגע לחופש הפעולה שלהם בגביית המזונות שנפסקו להם לעומת "צרכני מזונות" שחל עליהם דין אישי.

השופט שוחט טען כי סקירת הפסיקה בעניין מובילה אותנו למסקנה שאין הלכה יציבה של בית המשפט העליון בשאלה אם ראוי לפרש את הוראות סעיף 2(א) ו3-(א) סיפה לחוק המזונות כפשוטה או שמא ראוי לצמצם תחולתה רק להוראות המהותיות של החוק להבדיל מהפרוצדוראליות שבו.

דבריו אלו של השופט שוחט מהווים למעשה את הבסיס הנורמטיבי הקיים כיום בפסיקה להחיל את הוראות החוק גם על אלו שחל עליהם דין אישי.

על דבריו אלו חזר כב' השופט שוחט ב-רמ"ש רמ"ש (ת"א) 34024-01-13 ר' ל' נ' ע' ל' (17.4.2013) וקבע כי: "מדובר בסוגיה פרשנית בה אין הלכה מחייבת ועמדתו בעניין הייתה, כי לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יש להבחין בין הוראות מהותיות להוראות פרוצדורליות בחוק ולהחיל את ההוראות הפרוצדורליות גם על מי שמזונותיו נפסקים על פי הדין האישי"


ההלכה אינה מחייבת- האמנם?

כאמור, ראינו שסעיפי החוק מדברים באופן מפורש על אי תחולת החוק למי שחל עליו הדין הדתי וגם פסיקת בית המשפט העליון בסוגיא (הלכת שוחט). ראינו גם מגמה (כב' השופט שוחט) כי אין הלכה ברורה בעליון.

בכל הכבוד הראוי, ובזהירות הנדרשת אני סבור שדעתו של כב' השופט שוחט עומדת בניגוד מוחלט להוראות החוק ולפסיקה בעניין.

כאן המקום להזכיר את סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה המורה כדלקמן:

הלכה פסוקה. (א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו

(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.

לפיכך, וכאמור לעיל וכל עוד לא שינה המחוקק את החוק ובית המשפט לא הכריע בסוגיא זו הרי שאיננו מוסמכים לעשות זאת

תימוכין לעמדתי זאת מצאתי ב- עמ"ש (מחוזי חיפה) 17587-02-20 א' נ' ב' (נבו 21.02.2022) עמ' 20 לפסק דינו של האב"ד כב' השופט ג'יוסי).

בסוף דבריו כתב כב' האב"ד ג'יוסי כך:

על יסוד כל האמור לעיל סבור אני, כי בשים-לב להלכת בית המשפט העליון; הוראות החוק הקיים; מבט צופה פני עתיד לעמדתו העדכנית של המחוקק; טובתם של הצדדים והילדים; שיקולי מדיניות שיפוטית; והגיונם של דברים, לא ניתן לקבל פרשנות, לפיה יש להחיל את סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה גם על מתדיינים החבים במזונות בהתאם לדין האישי.

.....

לעניות דעתי, על המחוקק לעשות כל שלאל ידו על-מנת להגשים גם במקרה זה עיקרון השוויון לצד חיקוק ראוי וצודק, ולפיו לא יהיה על מי שנפסקו לטובתו או לטובת ילדיו מזונות, לפנות בבקשה לקבלת אישור מבית המשפט לגבות את תשלום מזונות הילדים שנפסקו להם, לאחר שחלפו שנתיים במהלכן לא פעל לגבייתם.

הנה כי כן, עינינו הרואות כי חרף האמור בספק דינו ש השופט שוחט גם בתי המשפט המחוזיים סבורים כי העדר שינוי בחוק ו/או שינוי ההלכה המחייבת בעניין מחייבת לאמץ את תוכנם של הוראות החוק חרף הקשיים עליהם הצביע כב' השופט שוחט.

מסקנת ביניים.

בטרם נפנה לעשות הבחנה בין אי תשלום הקרן לבין תשלום חלקי נסכם עד שלב כי (לשיטתי ולמיטב הבנתי) למי שחל עליו הדין הדתי אין כל תחולה להוראות סעיף 11(ב) וניתן, אף ללא אישור בית משפט לפתוח תיק עבור חוב שלא החלו לגבותו גם מעל שנתיים.

הדברים מעוגנים היטב בחוק (סעיפים 2ו-3) ונשענים על הלכות רבות של בתי המשפט על ערכאותיהם השונות לרבות החלטות של בית משפט עליון (הלכה שטרם שונתה).


בין אי תשלום הקרן לבין תשלום בחסר- ההבדלים והנפקא מינה

לצד כל האמור יש לעשות הבחנה ברורה בין אי תשלום מזונות כלל לבין תשלום בחסר.

לדוג' חנה (זוכה) מקבלת את מזונותיה תדיר את רכיב ההצמדה למדד היא אינה מקבלת.

האם במקרה זה (בהנחה שהרשם יקבל את דעת המגמה בפסיקה שהוראות החוק חלות) יש הבדל בין אי תשלום כלל לבין תשלום בחסר?

נעיין שוב בהוראות סעיף 11(ב) ולמען הנוחיות נביאם שוב במלואם:

11. (א) תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור.

(ב) מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט.


לשונו של סעיף קטן (ב) בפרשנותו הפשוטה עוסק ב- "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים". בדוגמא שהבאנו לעיל ראינו כי חנה הזוכה מקבלת את מזונותיה אך לא כולם. ברי, כי חנה התחילה לפעול לגבייתם של המזונות ממילא ובהכרח לא החלה תקופת ההתיישנות שכן, כאמור, חנה החלה לפעול לגבייתם ולכן אין מקום לשלוח את חנה להגיש בקשה לגביית מזונות.

הערת אגב

מלשון הסעיף, ובוודאי מאופן ניסוחו עולה באופן מפורש שרק בגין דמי המזונות שלא נגבו שנתיים ממועד פסק הדין אז יש לפנות לבית משפט לשם גבייתם.

הטעם לכך הובא בפסיקות רבות של בתי המשפט והוא נעוץ בצורך לשכנע את בית המשפט מדוע לא נגבו דמי המזונות למעלה משנתיים.

בפסיקה נקבע כי מזונות ילדים אינם זכיה, אלא נועדו למען סיפוק צרכיהם. עסקינן בצריכה מידית אשר בלעדיה לא ניתן לאפשר קיומם. לכן, לאור חשיבותם, ראה המחוקק להעניק להם קדימות ודיני אכיפה מיוחדים; לאור בהילותם- גם הסעדים המשמשים לאכיפתם יכול ויהיו קיצוניים.

ומן הכלל אל הפרט- משעה שלא נדרוש דמי המזונות, כאשר אלו נועדו לספק את צרכם המיידי, אינם יכולים להמתין זמן כה רב, והמתנה שכזו מעידה שצרכיהם סופקו.

כך סיכם את הדברים כב' השופט זגורי: (תמ"ש (נצרת) 6929-04-13 ש.מ נ' א.ד)

"בין אם מדובר היה בהסכמה שבשתיקה ובין אם בהסכמה מפורשת ובין אם הסכמה בהתנהגות, העובדה שבמשך כל תקופת "הנזקקות" לא עתרה הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל לבצע חיובי המזונות מדברת בעד עצמה ומלמדת, כי הסכימה לכך שהמזונות לא ישולמו לה. מדובר על הסכמה או ויתור על גביית מזונות שיש מקום ליתן להם תוקף שיפוטי, בייחוד שעה שהצדדים היו בעת ההסכמה/ויתור יריבים לכל דבר וענין.

לצד האמור, צריך לשים לב שלא אחת עולים בפני בית המשפט טענות בדבר אי התשלום החל מפציעה בתאונה דרך מעבר דירה וכל בטענות האישה לחשש מאלימות.

זהו איפא הטעם בתמצית לכך שהדורש מזונות לאחר שנתיים שלא החל בגבייתם יידרש לקבל את אישור בית המשפט.


תימוכין ומקור בפסיקה

תימוכין לעמדתי זו מצאנו בפסיקת בית המשפט (ראו: ער (קריות) 44163-12-15 פלונית נ' פלונית) שם ערך כב' השופט ניצן סילמן הבחנה ברורה "בין אי תשלום כלל, המעלה קושייה הכיצד התקיים הצד שאמור היה לקבל מזונות, ומדוע לא גבה ובין תשלום חלקי- אך ללא הצמדה או בחסר, כשהפער אינו שנוי במחלוקת" כב' השופט סילמן תמך טענתו ב- 4 טעמים שונים:

(1) ראשית, לא אחת נוהגים אנשים על פי סכומי בסיס, ורואים בכך תשלום "תקף", מבלי לדעת כי יש להשלים הפער; התנהגות אנושית זו שונה מהותית מהתנהגות בה נוהגים אנשים עת לא מבוצע תשלום כלל.

(2) שנית- במצב של תשלום חלקי- חלוף השנים אינו מלמד על וויתור ואינו יכול לנבוע מהסכם "חדש" המאיין את החיוב, ומשכך, יש להתיר גבייה במציאות כגון דא. אין קושייה ראייתית.

(3) שלישית- במצב דברים בו התשלום החלקי אינו שנוי במחלוקת, הנטייה תהיה ממילא להתיר גביית ההפרש, שכן אין מחלוקת בדבר קיום החיוב לאותה תקופה.

(4) רביעית- ניתן למצוא גם עיגון לשוני באבחנה בין מזונות שלא שולמו כלל ובין מזונות ששולמו באופן חלקי; לפי סעיף 11 לחוק תקופת ההתיישנות מתייחסת למזונות "שלא התחילו לפעול לגבייתם" ובמקום בו נגבו סכומים חלקיים (בוודאי באופן רציף) לא החל מניין התקופה.

במסקנתו (סעיף 28 לפסק הדין) קבע כב' השופט סילמן: " כי מקום בו הפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי, כגון אי הצמדה, קבלות קטנות, וכיו"ב, ומקום בו ההפרש קצוב וניכר לעין, אין צורך בהפניה;"

גם פסיקה מאוחרת יותר דנה בעניין דומה (בו שולמה הקרן אך לא רכיב ההצמדה) ראו: תלה"מ (משפחה פתח תקוה) 6686-07-20 אלמונית נ' פלוני (נבו 15.01.2022) קבע בית המשפט כי יש לאמץ את גישתו של כב' השופט סילמן (ראו סעיפים 38-40 וביתר הרחבה סעיף 58 לפסק הדין)


כמה טעמים לדבר:

(1) משעה שהפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי (כאמור אי תשלום הצמדה ומדד) הרי שאין כל צורך בהפניה כלל לבית המשפט.

(2) הצורך כעת לפנות שוב לערכאות משפטיות אינה עולה בקנה אחד לא עם טובתה של הקטינים, אשר ולא יכולה להיות כל מחלוקת, שאיננה מוגשמת בעת התדיינות ומאבקים ממושכים בין הוריהם ולא עם מדיניות שיפוטית רצויה.

בעניין זה נפנה לדברי כב' המשנה לנשיאה, כב' השופט הנדל פסקה 13 (בע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] 20.01.2021):

".... התדיינות מחודשת בין הורים עלולה להעצים את הפגיעה בילדים ואף להעכיר את היחסים בין הקטינים להורים ובין ההורים לעצמם

על כך יש להוסיף, ואולי בכך עיקר, פנייה לבית משפט בעניין שאיננו שנוי במחלוקת (המזונות מכוח פסק דין) מהווה למעשה מעין "דיון נוסף" בסוגיה שכבר נפסקה על ידו.


מסקנת הדברים - גביית מזונות והצמדה גם ללא אישור בית משפט.

כאמור לעיל, יש וצריך לעשות הבחנה ברורה בין אי תשלום מזונות לבין תשלום אך חלקי. ישנה אי הבנה גדולה בנושא לרבות של רשמי ההוצאה לפועל בנושא זה.

חשוב להבהיר- ככל ונגבנו דמי הקרן במלואם או אפילו באופן חלקי הרי שמרוץ ההתיישנות איננו מתחיל ולכן ניתן יהיה לגבות גם מעבר לשנתיים אחורה וזאת ללא אישור בית המשפט.

דין דומה יחול גם על גבייה חלקית (חלק מהקרן או אי תשלום הצמדה וכו') שגם במצב זה אין צורך לפנות לבית המשפט לקבלת אישור.

לפיך, ולאור כל האמור אני סבור, לעניות דעתי כי דחיית בקשה לגביית מזונות עבר והפניית הזוכה לבית משפט לגביית חובה עומדים בסתירה להוראות החוק המפורשות ולהלכות בית המשפט בנושא.

ואף אף נאמר שזו המגמה כיום הרי שאין בסמכות בית המשפט ורשמי הוצאה לפועל לפעול בניגוד להוראות החוק ולהלכת בית המשפט בנושא (ראו סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה לעיל ).

כמו כן, חשוב לעשות את ההבחנה בתיק בין אי תשלום כלל לבין תשלום חלקי יש לעמוד על כך ולדרוש ההחלטה בבקשה אין לקבל את עמדת רשמי ההוצאה לפועל בנושא מאחור ואלו, כאמור, עומדים בניגוד לחוק.

 

שאלות ותשובות

לא גביתי מזונות מעל שנתיים האם אני צריכה לקבל אישור בית משפט?

התשובה איננה חד משמעית- והיא תלויה במידה רבה בהחלטה של הרשמת העסוקת בתיק. לצד זה, צריך לדעת שההחלטה שלא לאשר איננה מעוגנת בחוק או בפסיקה והיא בהתאם לשיקול דעת

מה זה אישור בית משפט?

האם יש הבדל בין הצמדות לתשלום מזונות חלקי?

האם פתיחת תיק על אי תשלום מדד דורש סיוע של עו"ד


 

לייעוץ בנוגע לפתיחת הליכים בתיקי מזונות צרו קשר



משרד עו"ד רפאל אוחנה


 

משרד עו"ד רפאל אוחנה


רח' דרך חברון 101, בית הנציב, כניסה A קומה 2 ירושלים


טל: 02-590-60-60 | פקס: 02-590-60-65


וואטסאפ: 052-804-82-93 | דוא"ל: refael@ro-law.co.il


כל הזכויות שמורות למשרד עו"ד רפאל אוחנה | דיני משפחה ומשפט אזרחי


האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו. מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בהתאם לצורך בטרם נקיטת כל פעולה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
7K3A8106_edited.png

פנייתך התקבלה בהצלחה.תודה על זמנך!

הזמינו שיחת ייעוץ ראשונה ללא עלות

bottom of page