top of page

מאגר הידע

  • תמונת הסופר/תרפאל אוחנה עו"ד ומגשר מוסמך

אלימות- עילה לכפייה או חיוב בגט?

עודכן: 12 ביוני 2023

האם אלימות במשפחה היא עילה לכפיה או לחיוב בגט- המאמר המקיף


אלימות במשפחה כעילה לחיוב או כפייה בגט

מבוא:

"אלא דבדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט [...] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין [...] וכן להפך [...] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה – ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני (רבי חיים פלאג'י בספרו חיים ושלום חלק ב' סימן קיב)'".



אלימות- עילה לכפיה או חיוב בגט?

לעיתים אין מונס אלא מפרידה ועל בית הדין לעשות השתדלות רבה על להפריד בין בני הזוג.

התפרצותה של מגפת הקורונה והחלת הסגר והבידוד הביתי על האזרחים הביא עימו גם לעלייה חדה במקרי אלימות במשפחה. מכוני הסיוע מדווחים כי בחודש אפריל עלו הפניות מצד נשים לארגוני הסיוע ב- 16% ביחס לתקופה המקבילה אשתקד.

הסיבה ככל הנראה לעלייה זו הינה בעובדה כי ההסגר בבתים בשילוב המתחים הכלכליים בעקבות המצב מייצרים כר פורה לעלייה באלימות במשפחה. עוד צריך לדעת כי ישנם נשים שביתם אינו מבצרם ומשכך שהות בו בשילוב חוסר מעש מצד הגבר ונוכחות דלילה של הרשויות כל אלה הביאו לעלייה חדה בשיעור התלונות.

במאמר זה אדון אסקור תחילה את סוגי האלימות ובהמשך נדון האם בית הדין מחייב מתן גט או כופה גט כאשר מוגשת לפניו תביעת גירושין שמקורה באלימות.


פרק א'

אלימות נגד נשים במשפחה הינה בעיה חברתית רבת היקף אליה נחשפות בין 10% ל- 50% נשים ברחבי העולם (Thoennes & Tjaden; 2003, Asfar & Maziak, 2000) בישראל, תופעה זו נפוצה ורווחת בקבוצות שונות של האוכלוסייה, ובסקר שנערך בשנת 2001 עלה כי 11.2% מכלל הנשים בישראל חוו במהלך חייהן תקיפה פיזית מצד בן זוגן (Fishman & Winstok, Esikovits, 2004). מסיבות שאין כאן המקום לפרטן בוחרות נשים שלא להתגרש ותחת זה בוחרות להמשיך לחיות תחת הבעל המכה דבר שלעיתים מתברר כטעות הרת גורל שעלולה אף להביא, לעיתים למותה של האישה.

מה איפא עמדת ההלכה לסוגיית הנשים המוכות מבחינת חיוב גט האם אלימות- היא עילה לכפיה או חיוב בגט?

לשאלה זו כמובן נפקות הלכתית שכן כפייה הינה שימוש בכלים קשים יותר כגון מאסר בעוד שחיוב היא בעיקרה עילה מוסרית וכאשר אחד הצדדים מתנגד לכך אזי יש ספק אם בכלל ניתן לחולל גירושין.

למעשה בידי בית הדין יש 4 אפשרויות (פד"ר ער/218/לו, ער/290/לו כרך י' עמ' 310-314. ועל בסיס זה הובאו הדברים גם בבג"צ 661/77 מנדל הבר נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים , לב(3) 324. ):

האחת, דחיית בקשת הגירושין שמשמעה בדרך כלל הפנייה למסלול של "שלום בית". השנית, בית הדין קובע כי על הצדדים להתגרש או שמצווה עליהם לעשות כן. השלישית, חיוב הבעל הסרבן במתן גט. הרביעית, כפייה על אחד מבני הזוג להתגרש.

צריך לדעת כי כל מקרה הוא לגופו ולא דומה אלימות שהינה חד פעמית או מכה קלה לאלימות קשה וחמורה. ומכאן יש לברר מתי הבקשה לבית הדין תגרור החלטה בדמות כפייה ומתי תגרור הבקשה חיוב? במילים אחרות ופשוטות יותר: מתי ובאלו מקרים מחייב בית הדין לתת גט ומתי כופה לתת גט?

על מנת לברר שאלות חשובות אלו עלינו להקדים דיון הלכתי ובמסגרתו נברר את עמדת ההלכה בעניין האלימות.

בטרם נברר הסוגיא מבחינה הלכתית חשובה ההבחנה בין סוגי האלימות:

מהי אלימות?

אלימות במשפחה ובשונה מן התפיסה המקובלת לפיה אלימות הינה פיזית. אלימות לובשת פנים וצורות רבות:

א- אלימות מינית- כפייה של בן הזוג לקיום יחסי אישות תוך הסבת כאב והשפלה.

ב- אלימות נפשית- באה לידי ביטוי בעיקר בהתעללות מילולית כגון השפלות, מילות גנאי ועוד. בנוסף, התנהגות רכושנית של הגבר כלפי הרכוש המשותף, בידודה שלה האישה מחברתה ומחברת משפחתה. עניינה של אלימות זו הינה בעבודה כי היא משרה אווירת פחד וטרור לעיתים אלימות זו קשה אף יותר מאלימות פיזית.

ג- אלימות כלכלית- מניעת האישה מגישה אל המשאבים הכלכליים, הקצבת סכום כסף לאישה בהתאם לשיקולי הבעל וראות עיניו התנהגות זו גורמת לא רק להשפלה גדולה אלא הופכת את האישה לתלותית לגמרי.

ד- אלימות פיזית- החל ממכה קלה, דחיפה וכלה באלימות חמורה שיכולה להוביל אף למותה של האישה.


במאמרנו זה נעסוק בעיקר באלימות פיזית שאותה נחלק ל- 2 סוגים:

א- אלימות מקרית- אלימות מסוג זו עניינה באלימות מקרית, חד פעמית.

ב- אלימות קבועה- אלימות שהינה כבדרך שגרה היינו אלימות קבועה מצד הבעל.


במקרה הראשון מדובר באלימות שברוב הפעמיים האישה תבחר "לחרוק שייניים" ואולי אף לעבור לסדר היום (הייתי מוסיף ואומר שבהרבה מן המקרים ולמרבה הצער אלימות זו אינה מקבלת כל ביטוי בהליך הפלילי או בהליך הרבני- על כך ובהרחבה בהמשך)

במקרה השני האלימות כשלעצמה מהווה את העילה להגשת התביעה (חשוב לזכור שתום האהבה בין בני זוג אינה עילה מספקת לשם גירושין העילות הובאו בגמרא שאותה נסקור בהמשך.) מכאן, חשיבות הדיווח על מקרה האלימות.


דיון הלכתי- אלימות -עילה לכפייה או חיוב בגט

מעיון במקורות התלמוד עולה כי אלימות גברים כנגד נשים לא הוזכרה כלל. פוסקי הדורות המאוחרים יותר הם אלו שדנו בעילה זו. במשנה במסכת גיטין פרק ט' משנה ח' הובא כך:

.... גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכשר.

וגט מעושה היינו כפייה וכפי שהובא ברמב"ם הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ':

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר

ובמשנה במסכת כתובות פרק ז' משנה הובא מי אותם אלו שחכמים קבעו שיש לכופם לתת גט (גם האומר: "איני זן ואיני מפרנס" (ירושלמי גיטין פרק ט הלכה ט')

"ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי בין שהיו בם עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו"..

מעיון במקור תלמודי זה עולה השאלה האם אותם המקרים המנויים בגמ' הם רשימה סגורה של דברים שהתרחשותם תוביל את בית הדין לצוות על כפיית גט או שמא אותה רשימה אינה רשימה סגורה ועילה ניתן יהיה להוסיף מקרים נוספים כגון אלימות הבעל כלפי אשתו.

זו למעשה יריעת המחלוקת שתכניס אותנו לעומק הדיון ההלכתי.


דעת הראשונים שכופים

המהר"ם מרוטנבורג מגדולי הראשונים למד זאת מקל וחומר ובתשובה כתב כך:

...

"ואם היה בא לפנינו דין זה שאשה קובלת על בעלה שמכה אותה, היינו מחמירין עליו מאילו היה מכה את אחר ומטעמא דפרישנא. ובפחות מזה כתב רב פלטאי גאון ז"ל שיוצא ויתן כתובה. וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה, אם היא מרגלת, כמורדת דמיא ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובתה. ואם מרגילין בני הבית כגון חמותו ובת חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר, אין אדם דר עם נחש בכפיפה [יבמות קיב, ב]. ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה, וכן הלכה וכן מנהג."

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונה סימן רצא'


וכתב בשו"ת הרמב"ן (והוא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קב) זה לשונו:


"אין לבעל להכות ולענות אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבה צריך לכבדה יותר מגופו.. וגוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה."

אף הרב יצחק בן משה בעל האור זרוע (1180-1250 היה מגדולי הראשונים) הביא בספרו כך:

"וכן כתב בהגהות אשירי פרק המניח את הכד (סי' י) בשם א"ז (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קסא) וז"ל, אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה הוא ואם רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים, כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י עכו"ם, עשה מה שישראל אומרין לך"


לצד גאונים אלו היו אחרים שצידדו שאין כופים אלא באותם מקרים הכתובים בתלמוד. כך הובא ברא"ש כלל מג' סימן ג':

"איש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל, ואי אפשי, כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

ובהמשך:

"איני רואה מתוך טענותם דברים שהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס... לכן אין לכופו לגרש וכו'."

אף הבית יוסף (ס"ס קנ"ד) הביא על דברי רבינו שמחה:

"מצאתי בתשובת רבינו שמחה, המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מהמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רדוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה. ואח"כ כתב, תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י עכו"ם לתת גט או עשה מה שישראל אומרין לך... ואפילו קיבלה עליה, יכולה לומר, איני יכולה לקבל, שהן הכאות שאין להן קצבה."

אך בסוף דבריו הביא כך:

"ומ"מ נ"ל דאין לסמוך על דבר ספר אגודה ורבינו שמחה וא"ז לכפות להוציא על דברים, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."


כוונת הבית יוסף ככל הנראה שאין לכפות גט על בעל אלים ועל דבריו אלו שהובאו בטור העיר הדרכי משה (הרמ"א) בס"ק יז':

"ואיני רואה בזו דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כל שכן שרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהם בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם. גם הסברה מסכמת עמהן. ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה דבר פשוט בעיניהם קל וחומר מאומר איני זן וכו'... ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש. ומכל מקום נראה דטוב יותר שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו ביד עכו"ם, או בשוטים, שלא להכותה, או שיוציא ויתן גט ובדרך זה שלא מקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחייב לעשות כמו שכתבתי לעיל

נמצאו למדים דלדעת מרן הבית יוסף בעל המכה את אשתו הגם שאין לכופו לגרשה, מ"מ חייב לגרשה וממילא אם יקשה את ערפו, חלילה, ויסרב לגרש עבדינן ליה הרחקות דר"ת, ועיין גם בתשובת הרשב"א (ח"ז סי' תעז במיוחסות לרמב"ן).

ומ"מ רבנו הדרכי משה (שם אות כא') חולק על מר"ן הב"י וסובר שבבעל המכה את אשתו כופים לגרש דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם ושגם הסברא מסכמת עמה. ועל מה שכתב הב"י שלא הוזכרו בדברי הפוסקים, כתב הרמ"א דאפשר לומר שהיה דבר פשוט ביניהם, 'ק"ו הוא מאומר איני זן וכו' וכמו שהורה בתשובה הנ"ל ושאפשר אף שלא היה בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו, 'ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש'. אלא שגם הוא ז"ל הוסיף שם:

"ומ"מ נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גויים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט, ובדרך זה לא מקרי כפיה על הגט רק לקיים מה שמחויב לעשות."

ובסימן קנד סעיף ג' שם הביא הרמ"א כך:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא"

ומכאן משמע כי דעת הרמ"א רק אם "רגיל הוא בכך" אזי בית הדין יכופו לתת גט אך אם לא רגיל בכך הרי שבית הדין לא יכוף את הבעל האלים לתת גט.

המורם מכל האמור הוא דדין זה דבעל שמכה את אשתו שנוי במחלוקת אי כופין אותו לגרש:

לדעת מר"ן השו"ע הגם שאין כופים אותו לגרש מ"מ מחייבים אותו לגרשה, ואתינן עליה בק"ו מהמדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל שיוציא וייתן כתובה שכן האשה אם כל חי היא, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה (כתובות סא, א). ולדעת רבנו הרמ"א אם התרו בבעל שיחדל מלהכות את אשתו ולא שמע אליהם ושב על מעשיו ככלב השב אל קיאו בית הדין כופה אותו לגרשה.

בהערת אגב יש לציין כי ישנם פוסקי הלכה שנקטו שיש לכפות על הגבר בדרך אגבית כך למשל הביא הבית יוסף:

"אם חבל בה הבעל יש יכולת לבית דין לייסרו ולהחרימו ולנדותו ולהכותו ולרדותו בכל מיני רידוי. ולקוץ ידו אם רגיל בכל... או יוציא ויתן כתובה"

ברם, גם אלו הסוברים כי יש לכוף את הבעל באופן עקיף הסתייגו מרעיון זה ובמאמר אחר שאכתוב בעזרת השם אדון בעניין כפיית הגט.

נמצאנו למדים עד כאן כי לדעת מרן הבית יוסף אין כופים את הבעל לתת גט אך מכל מקום מחייבים לגרשה. ברם, לדעת הרמ"א וכפי שהובא לעיל כופין על הבעל לגרש ומכל מקום גם לשיטת הרמ"א הכפייה תהיה רק לאחר התראה.

אחר הדברים האלה נשאר לנו לדון ולברר איך יחליט בית הדין הלכה למעשה כאשר מובא בפניו מקרה של בעל אלים האם בית הדין חושש לדעתם המאן דאמר שאין לכפות גט מחשש לגט מעושה או שמא כדברי המקילים שלשיטתם במקרה של אלימות יש לכוף את הבעל.

על מנת לקבל תשובה לשאלה זו נדון בפרק הבא במקרים שנידונו בבית הדין מקרים בהם הועלתה טענת אלימות ברמות שונות. אין בכוונתי לסקור את כלל פסקי הדין משום שרבים הם וחלקם כפולים ומדברים על אותו נדון ולכן לא הובאו כאן.

פרק ב'

עמדת מרן השולחן ערוך

כידוע, הספרדים קיבלו עליהם הוראות מרן הבית יוסף וכדברי המוהריבץ (רבי יעקב אבן צור) בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב סימן ה' כתב: ו"לכו אל יוסף" הורנו רבותינו ו"כל אשר יאמר לכם תעשו", ודעתו דע"ל ברורה היא שבעל המכה את אשתו בפועל, למרות שעבירה היא בידו, אין לבית הדין לכוף אותו להוציאה בשל כך.

וכך למעשה הסיק מרן הבית יוסף. תימוכין לכך נמצא גם בשו"ת שואל ונשאל (רבי כלפון הכהן היה מגדולי חכמי ג'רבה נולד 1874 נפטר בשנת 1950) שם הביא הרב בתשובה כך:

"בעל המכה את אשתו ומאיים להורגה אין כופין אותו לגרשה אלא שהוא ז"ל הוסיף וכתב דמסתמיות דברי מר"ן נראה דגם הרחקה דר"ת לא עבדינן, והביא שכן נראה גם מהכנה"ג (סי' קנד הגהב"י אות מט) בשם הרב משפט צדק (ח"א סי' עו) שכתב 'דאפילו היה רודף אחריה בסכין אין כופין לגרש וכן אין לומר לו שחייב להוציא' וממילא אף הרחקות דר"ת אין עושים לו, והוסיף שכ"נ גם דעת הרדב"ז (ח"א סי' קנד). ובהא רוח אחרת עמי, דהנה סמוך ונראה לדברי האור זרוע, ציין מר"ן הב"י "ועיין בתשובות להרמב"ן סי' קב וכתבתיה בסו"ס עד)"


תשובה זהה לזו נמצאת אף בספרו של הרב יהושע מאמאן שו"ת עמק יהושע חלק אבן העזר סימן לב':


תשובת הרב יהושע מאמן
תשובת הרב יהושע מאמן








מן הכלל אל הפרט

לאחר שדעת מרן בשולחנו הטהור נגלתה לנו הרי שסלולה לנו הדרך כעת לברר את המקרים שנדונו ובהתאם את הפסיקה שניתנה.

בהערת אגב אוסיף כי מעניין יהיה לבחון את הרכב הדיינים היושבים באותו מותב (האם הדיינים אשכנזים או ספרדים) והאן הנידונים הינם ספרדים או אשכנזים. כמו כן יהיה מעניין לבדוק האם הפסיקה היא בהתאם לנידונים או בהתאם להרכב הדיינים. ברם, ועל אף חשיבות הנושא אין בכוונתי להקדיש מאמר זה לבחינת נושא משום שהוא אינו נוגע לענייננו.

1- תיק מספר 256526/13- אלימות שלא הוכחה.

הרכב- הרב אברהם שינדלר, הרב רפאל י. בן שמעון, הרב יאיר לרנר

תביעה שהוגשה על ידי האישה שבמסגרתה קבלה על בעלה כי: "בעלי מבזה ומשפיל אותי בפני הילדים וכן הרים עליי יד". הבעל טען כנגד: "היא יורקת עליי, היא מכה את הילדים, איבדה את כל ההון העצמי שהיה לי"

בתאריך מאוחר יותר ובדיון נוסף שהתקיים טענה האישה: "כל הפירוד היה בגלל שהוא היה מקלל ומבזה אותי באמצע הלילה [...] מקלל ומדי פעם הרים ידיים [...]. היה מאיים עליי בפני הילדים: "אני ארצח אותך" [...].

במענה לשאלת בית הדין האם הבעל הרים ידיים השיבה האישה כך: "לפעמים דחף אותי והיה מאיים עליי בפני הילדים 'אני ארצח אותך.

מאחר והאישה לא הביאה אף ראייה לדבריה ומשכך החליט בית הדין לשלוח את הצדדים לתסקיר שם נכתב:

[פלוני] אינו מעוניין שהמצב הנוכחי ישתנה, אין לו כוונות או רצון לשלום בית אך אינו מוכן לתת ל[פלונית] גט. לדבריו, [פלונית] אשמה בכל ההפסדים הכלכליים שלו ובהידרדרות של בריאותו. [פלוני] מדווח שהיו בעבר מקרים של אלימות מילולית והיו מקרים מעטים של דחיפות ויריקות מצד שניהם. בעניין האלימות אנו מתרשמים מתוך דבריו המעטים של [פלוני], שקיימים קווים כוחניים ומגבילים [...]

בית הדין התרשם שלאחר כל הניסיונות הצדדים לא יחזרו לעולם זה לזה, ואף הבעל יודע זאת, אלא שהוא רוצה להתנקם באשתו על המחלות שלו ועל הפסד הכספים שגרמה לו (לדבריו) ומחמת זה אינו מוכן לתת גט לאישה.

על פסק הדין שכתב הרב לרנר הוסיף הרב בן שמעון שמאחר והאישה לא הביאה שום ראיה לדבריה הרי שהעדות היחידה מקורה בתסקיר. ברם, התסקיר עצמו נעדר כל פירוט לגבי "הממצאים שחש בידנו". מכאן, כי עדות התסקיר מלמדת כי הבעל הוא אלים ובעל מסוכנות גבוהה.

נפסק- מתקבלת תביעת האישה- הבעל חייב לתת גט לאישה.

2- תיק 969624/1- שכרות וניסיון רצח

הרכב- הרב דניאל אדרי- אב"ד, הרב אלעד עלי, הרב בן ציון הכהן רבין

זוג ממוצא אתיופי האישה מדווחת על אלימות פיזית קשה כלפיה דיווח שאומת אף בתסקיר שממנו עלה כי הגבר חנק את אשתו איים עלייה וניסה להרוג אותה. האישה צרחה ושכניה ששמעו את זעקותיה נחלצו לעזרתה ובכך תמה הפרשה. הבעל, היה אותה עת בגילופין. בעקבות מקרה זה נעצר הבעל עד תום ההליכים ומאז בני הזוג חיים בנפרד. בתסקיר הובא עוד כי הבעל מוגדר כאדם בעל מסוכנות גבוהה, בעיית אלימות ובעיה של שליטה בכעסים. עוד צוין כי במשך כל חיי הנישואין הייתה אלימות פיזית כלפי האישה והילדים.

השאלות שעמדו לדיון:

א. בעל המכה את אשתו באופן תמידי ומטיל מורא ופחד בבית, האם אפשר לחייבו לתת גט לאשתו.

ב. בעל שניסה לרצוח את אשתו בשעה שהוא שיכור, האם יש לכפות אותו לתת גט לאשתו או לא.

בית הדין דן ציטט לשון הרמ"א שהובאה לעיל וטען כי גם לשיטת הרמ"א הסובר כי יש צורך בהתראה הרי שבמקרה דנן התראה לא תעזור כיוון שהוא רגיל בכך ועל פי דו"ח העו"ס אין שום שינוי בהתנהגותו, והוא אדם כעסן שאינו יכול לשלוט בעצמו, אם כן מה תועיל התראה.

כאסמכתא לכך ציטט בית הדין החלטה בתיק אחר (פד"ר כרך ו' עמ' 222):

ולפי זה בנדון דידן לפי טענת האשה שהבעל הכה אותה תמיד בשעת התקפותיו התכופות, יש לכופו לגרשה, וכדעת ה"יש אומרים" שבהגה הנ"ל, ואף על פי שבהגה שם כתב שהכפייה היא רק לאחר שהתרו בו כמה פעמים, הרי בנדון דידן שהוא מכה אותה מחמת שאינו שולט על עצמו, אם כן לא שייכת התראה ולכן החיוב על הבעל לגרשה.

בסוף הדיון ההלכתי בשאלה א' קבע בית הדין שאף לשיטת הסוברים שאין כופים הרי בנד"ד שמכה וצורח ומקלל בלא הרף ולא יכולה לדור עמו יש לומר שבכהאי גוונא יודה שכופין.

לעניין ניסיון הרצח כתב בית הדין: "העובדה שהוא מכור לאלכוהול ומשתכר על אובדן שליטה, שיכרות מסוכנת שהביאה בעבר לניסיון לרצח, התמכרות זאת נחשבת מום שנולד אחר הנישואין, וכופין אותו להוציא ומ"מ לפחות יש חיוב גט וכמו שהתבאר לעיל".

בסוף הדיון הובאה דעתו של רבי חיים פלאג'י שהובא לעיל בתחילת המאמר ומכוחם הסיק בית הדין כי ברור שדבריו של ר' חיים פאלאג'י לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, הם במסגרת החובה של בי"ד לכפות אף על המצוות לאפרושי מאיסורא, להציל בני זוג אלו ממצב של חוטאים וחטאים, כלשונו, ולא רק בגלל הפירוד הממושך.

ברם, במקרה דידן כאשר הזוג בפירוד מוחלט וכל אחד חי בדירה אחרת זמן רב, אין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית. וכן הצדדים אינם מעוניינים כלל וכלל ביעוץ ובניסיון לשלום בית.

סוף דבר, תביעת האישה מתקבלת בית הדין מחייב את הבעל בגט.

מדברים אלו של בית הדין ניתן ללמוד כי בית הדין לא ממהר לכפות על הצדדים להתגרש. ודוק; המדובר במקרה קשה מאוד שבו האישה כמעט ונרצחה ולולא עזרת השכנים הרי שהיום הייתה בר מינן ל"ע. זאת ועוד, הבעל הודה בכך ואף התסקיר אישש זאת. אם לא די בכך הרי שבית הדין עצמו ששקיל וטרי בדברי רבותינו העלו כי המקרה דנן נכנס לגדר הכפייה ומשום כך תמוהה העובדה כי בית הדין חייב את הבעל בגט ולא כפה עליו את הגט.

הסבר אפשרי לדבר נעוץ לכאורה במחלוקת הפוסקים שעניינה האם המקרים שנשנו במשנה הם רשימה סגורה אם לאו. ומאחר והדברים שנויים במחלוקת דומה כי השימוש בכפייה יהיה כאמצעי אחרון (הרא"ש כפי שהובא בטור חלק אבן העזר סימן קנד' ומנגד את דברי החת"ס בשו"ת חתם סופר חלק אבן העזר סימן קטז').

תוך כדי כתיבת הדברים זיכני ה' ומצאתי סמך גדול לדבריי בפסק דין מוקדם יותר פסק הדין הובא בפסקי דין רבניים כרך ג' עמ' 224:

המקרה שהובא ענייננו כך:

תביעת אשה לגט מבעלה שהיה מרביץ לה מכות אכזריות וגם ניסה לרצחה נפש בנשק חם ונכלא בגלל זה בבית האסורים לחמש שנים. - טענת הבעל שכתום מאסרו בעוד כשנה וחצי ישוב לחיות אתה בשלום. - באילו מקרים של הכאות כופין את הבעל להוציא והשיטות השונות בכך.

באותו מקרה ירה הגבר על אשתו ופצעה קשה ובדרך נס נותרה היא בחיים. ביה"ד בפסק דינו בהקשר לאלימות הבעל כתב:

"הן אמנם דמשום הא בלבד {המכות של הבעל} אנן לא נעביד מעשה לכופו ממש, בהיות והדבר תלוי באשלי רברבי וגם הדרכי משה בעצמו מסיק שם וכתוב. דמ"מ {דמכל מקום} נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט... אולם במה דברים אמורים? בהכאות שאין בהם בכדי להמית, אבך אם יתברר לפנינו שהכה אותה הכאות של מיתה... נראה ברור שבכגון דא כו"ע {כולי עלמא} יודו שהאשה צודקת.. וכופין את הבעל לתת גט"

מדברים אלו עולה כי מקרים של כפייה יתבררו רק באופן בו האישה מוכית מכות שיש בהם כדי להמית אך במקרים של אלימות שאין בהם כדי לסכן את האישה ביה"ד יבחר בדרך של חיוב ולא בכפייה (פד"ר כרך ז' עמ' 201-206; פד"ר כרך יב' עמ' 24-30; פד"ר כרך יב' עמ' 320-324- כלל המקרים האלו עניינים אלימות חמורה של הגבר שבית הדין חייב ולא כפה. לטעמי, בשל החילוק שעשה בית הדין בין מכות שיש בכוחם להמית ובין מכות שאין בכוחם להמית.)

סוף דבר, כפה בית הדין את הבעל במתן גט.

אם כך הדברים יש לעיין מדוע במקרה לעיל במצב בו האישה כמעט ומתה לא כפה בית הדין על הבעל לגרש. במקרה דנן הנידון דומה לראייה ותמוהה העובדה כי חרף ניסיון הרצח ביה"ד חייב את הבעל בגט ולא כפה. וצ"ע.

3- תיק מספר 4569-64-2

האישה תבעה גירושין ונימקה: "אני לא יכולה לחיות אתו, הוא התנהג בברוטליות אתי ואם אחזור הביתה הוא יהרוג אותי". בית הדין בירור שעשה העלה כי: "האשה סבלה סבל נפשי רב בהיותה תחת בעלה, וזה כתוצאה מאפיו של הבעל והתנהגותו הרודנית. הייתה גם אלימות פיזית שהפלא בה את מכותיו, מכות נאמנות ("בלב ובעורף הרבה פעמים"). וכן ניסה לגרשה מהבית ברודפו אחריה במטאטא והפך עלה את המטה וכו'".

בית הדין פסק כי על הבעל יש מצווה לגרשו (דרגה פחות מחיוב ופחותה מכפייה) בית הדין נימק זאת בכך שיש להתרות בבעל פעם אחת או שתיים. בסוף דבריו כתב בית הדין: "שאעפ"י שיש מקום לומר שהבעל חייב לגרש את אשתו, מ"מ יש כמה פקפוקים בנדון.

נפסק- מצווה לגרש תוך 60 יום ואם הבעל לא יגרש אזי יינתן פס"ד ביחס לחיוב בגט.

4- תיק מספר 1056520/2- כפיית גט בשל אלימות קשה

המדובר בבעל שהפעיל אלימות קשה כנגד אשתו ובאחד הפעמים אף היכה אותה באכזריות רב וניסה להשליכה מן המרפסת. ביהמ"ש גזר עליו 15 חודשי מאסר. כתב האישום מגולל את האלימות בצורה קשה אף יותר: "הבעל איים על האישה שישטוף את פניה באקונומיקה, וכאשר הסתגרה בחדרה פרץ הבעל את הדירה אחז אותה בזרועה והחל לגרור אותה לעבר סלון הבית, בעוד האישה מתנגדת והבת הקטינה מבקשת ממנו שיחדל ממעשיו. לאשה נגרמה חבלה חמורה."

בית הדין אף מתאר מקרה בו הבעל ניסה בתוך אולם הדיונים ובעודו אזוק להכות את אשתו וב"כ ורק תושייתם של אנשי השב"ס שנכחו במקום מנעו בעדו מלבצע זממו. בעקבות כך הובא הבעל לדיון הבא כשהוא מלווה בלא פחות מ-7 סוהרים.

בית הדין התרשם כי לפניו אדם "אלים וחזק, וראינו את כוחו וגבורתו אף בבית הדין, ואין אימתא דמלכותא עליו, והוא בשניות ספורות מאבד כל שליטה, וצריך שלושה סוהרים כדי להשתלט עליו, אף בהיותו אזוק בידיו ורגליו, וניכר שמסוגל אפי' להכות עד כדי רצח, ללא כל שליטה על מעשיו. וזה עוד כשלא היה נתון תחת השפעת האלכוהול. והרי כשהוא נתון תחת השפעת אלכוהול, לו הוא מכור, על אחת כמה וכמה. וביה"ד אף התבטא לאשה שאוסר עליה לחזור לחיות עם הבעל, מפני שהסכנה מוכחת ביותר, ולכן חובה עלינו לכופו בכל מה שאפשר, כדי שיפטור את האשה בג"פ, ובכך אנו מקווים, הסכנה לפחות תרחק ותתרחק, מפני שבהיותה נתונה עמו תחת קורת גג אחת, כשיאבד שליטה בשניות ספורות, קשה לתאר במילים מה עלול לעלות בגורלה של האשה".

סוף דבר בית הדין כפה על הבעל אמצעים קשים ובכללם 5 שנות מאסר והגבלות שונות.

סיכום קצר

ביררנו, בקצירת האומר את מקורות ההלכה בעניין האלימות. מאמר זה אינו מקיף ויש מקום גדול לדון בדברים. מן המעט שאספתי ולקוצר השגתי עולה כי מקרים של כפיית גט הינם מקרים נדירים ביותר בכל הנוגע לאלימות. נוסף על כך, בתי הדין אינם אחידים בפסיקתם ובעוד מקרה אחד (תיק 969624/1) הבעל חוייב בגט ולא נכפה עליו על אף היות המקרה חמור מאוד שכמעט גרם למותה של האישה הרי שבמקרה השני (תיק מספר 1056520/2) בית הדין כפה על הבעל להתגרש.

עוד אוסיף ואציין כי החילוק שעשה בית הדין כבר לפני שנות דור בין מכות שיש בכוחם להמית ובין מכות שאין בכוחם להמית אינם ברורים לי די.

הכיצד ניתן לומר שחניקה שכמעט גרמה למותה אינה מכה שיש בכוחה להמית? והכיצד ניתן לומר שאחיזה בזרוע או שטיפת פנים באקונומיקה (מבלי חלילה להמעיט מחומרת המעשים) הינה מכה שיש להמית?

אולי ניתן ליישב את הדבר באופן כזה שהמקרה בו כפה בית הדין הינו מקרה בו בית הדין התרשם בעצמו מאלימותו של הבעל ובמקרה השני לא.

זאת אינני יודע.

בסוף כל הסופות נותרנו עם שאלה קשה שטרם בא פתרון ולמצער באו באופן חלקי: האם מצב זה בו בית הדין מחייב גט ולא כופה על הבעל האלים את מתן הגט הוא כורח המציאות? האם אין דרך הלכתית לגאול את הנשים האומללות הללו מידי בעליהם המכים? ישנם פוסקי הלכה רבים שלא חששו כלל לדברי החת"ס וכפו על הבעל גט אם בדרך עקיפה ואם בדרך ישרה.

בטרם נעילה ראוי להביא את דבריו היפים של הר"ן בדרשות: (דרשות הר"ן דרוש ו')

ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים, כדי שיתעוררו ישראל אל התשובה, וייראו ויפחדו פן יגיעם הפורענות, והוא מאמר הנביא (צפניה ג ו - ז) הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. וכשאינם מתיסרים ברעת האחרים, הפורענות הולך הלוך ונסוע, וילך הלוך וקרב. ואין ספק כי מי שרואה כל אלו התלאות אשר הם באמת התראות השם יתברך, ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך בה, הוא כמי שעובר עבירה וקיבל עליו התראה, שהתיר עצמו למיתה מכאן ואילך. לכן אין ספק כי בזמנים האלו ראוי לחפש היטב על רפואת הנפש, ולהקדימה על רפואת הגוף.


הכותב: עו"ד רפאל אוחנה מתמחה בדיני משפחה ומומחה בעל ידע תורני רב בתחום הליכים משפטיים המתנהלים בבית הדין הרבני

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
7K3A8106_edited.png

פנייתך התקבלה בהצלחה.תודה על זמנך!

הזמינו שיחת ייעוץ ראשונה ללא עלות

bottom of page