חוק הגנת הפרטיות – התשמ"א – 1981 על גלגוליו השונים נועד ראש וראשון להגן על פרטיותו של אדם. החוק קובע כי חל איסור לפגוע בפרטיותו של אדם ובכלל זה איסור על בילוש או התחקות אחרי אדם, האזנה האסורה על פי חוק, צילום אדם ברשות היחיד ועוד.

בחוק קיימים איסורים נוספים והפרתם עלולה להוביל לסנקציות הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. 

לאור האמור, מה הפיצוי שניתן יהיה לדרוש בגין הפגיעה בפרטיות? מה האפשרויות העומדות בפני הנפגע במישור הפלילי? וכיצד ניתן להתגונן מפני תביעות כאלה הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי?

על שאלות אלו נענה במאמר הבא: 

חוק הגנת הפרטיות . תשמ"א -1981 

הוראות סעיף 1 לחוק מגדירות את האיסור לפגוע בפרטיותו של אדם כך היא הוראת הסעיף בחוק: 

איסור הפגיעה בפרטיות: 

1. " לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו." 

במילים אחרות ופשוטות יותר, האיסור החל הוא בעיקר בשל אי ההסכמה של הנפגע. כאשר ישנה הסכמה הרי שזו יכולה לשמש כטענת הגנה טובה וראויה הן בהליך האזרחי והן בהליך הפלילי. 

פגיעה בפרטיות מהי:

סעיף 2 לחוק מונה 12 תתי סעיפים המגדירים מהי פגיעה בפרטיות. על סעיפים אלו ישנה פסיקה רבה אשר הרחיבה את הגדרת הפגיעה בפרטיות וזו אינה רשימה סגורה.

סעיף 2 

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" 

בילוש או התחקות אחר אדם עשויים עלולים במקרים מסוימים להוות פגיעה בפרטיות על פי החוק. הנפגע יכול לעתור לקבלת פיצוי כספי בהתאם לסעיף 4 לחוק והפוגע אף חשוף לעונש מאסר של עד 5 שנים בהתאם לסעיף 5 לחוק. 

(2) האזנה האסורה על פי חוק – התרחבות אמצעי התקשרות ההמוניים ההתפתחות וגידול התפוצה של מכשירים טכנולוגיים המאפשרים האזנה, התחקות ובילוש ממרחק, התרחבות האיסוף והריכוז של מידע בידי גורמים ציבוריים ופרטיים, והגידול המהיר של אוכלוסיה וצפיפות הדיור – כל אלה מביאים להחמרת הפגיעות בפרטיות. הפרט מוצא עצמו חשוף לעין כל בנושאים שהצנעה יפה להם והוא חש שעניניו האישיים האינטימיים ייהפכו ללא הצדקה – לנחלת הציבור. מצב חדש זה יצר את הצורך לשריין את ההגנה על זכותו של האדם לפרטיות, ולמלא חלל משפטי בנושא שחשיבותו גדלה והולכת"

(3) "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" – ההגדרה פורשה בהרחבה בפסיקה הענפה. בפסיקה נקבע כי הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא המקום ולכן גם צילום בתוך דירת מגורים משותפת (מצוי בעיקר בדיני משפחה ובסכסוכי גירושין) יכול להיחשב כפגיעה חמורה בפרטיות אשר מלבד היותה עבירה פלילית הרי שהראייה שתוגש עלולה להיפסל לאור סעיף 32 לחוק. 

(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו 

(4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין"

סעיף החוק עוסק במצב בו תצלום של אדם ברבים בנסיבות בהם התצלום עלול להשפיל יכול לעלות כדי הפרת הפרטיות. במקרה מעניין שנדון בפסיקה עתר חרדי כנגד עיתון הארץ. ואלו עובדות המקרה:

המבקש הוא בן המגזר החרדי. באחד מן הימים בחודש ינואר 2002 עמד המבקש בצד דוכן שהקים להפצת ספרי קודש בסמוך לבניין "דיזינגוף סנטר" בתל אביב. איתרע מזלו והדוכן ניצב בסמוך לחנות שבתוכה הוצבה תמונת פרסומת, אשר תוארה על ידי בית משפט השלום באופן הבא:

…פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה.

בשלב מסוים הבחין המבקש כי המשיב 4, צלם עיתונות במקצועו, מנסה לצלמו. בתגובה להתנגדותו החריפה של המבקש ליטול חלק בצילום, הבטיח לו המשיב 4 כי התמונות שהוא נוטל יהיו לשימושו האישי בלבד. הבטחה זו נתגלתה כקצרת מועד וחסרת כיסוי שכן ביום 22.2.2002 פורסמה התמונה במדורו הקבוע של המשיב 4 בעיתון "הארץ" שבהוצאת המשיבה 1. המבקש הגיש תביעה כנגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ (המשיבה 1), כנגד עורכיה (המשיבים 2 ו-3) וכנגד הצלם (המשיב 4) בטענה כי פרסום הצילום פגע בפרטיותו ומהווה פרסום לשון הרע כנגדו.

התיק התגלגל עד לעליון ושם נקבע כי ההבטחה שניתנה (והופרה) לא מקנה לצלם את ההגנות הקבועות בחוק ומשכך, נפסק, כי על עיתון הארץ לשלם פיצוי ע"ס 30,000 ₪ בהפחתת סך של 10,000 ₪ בגין אשם תורם של העותר (מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' , פ"ד סג(1) 52).

(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לענין זה, "כתב" – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001;

בפסיקה נדונה שאלה של אדם שביקש להציג את יומנה האישי של אשתו כתימוכין לטענותיו. בית המשפט פסק כי קטעי היומן הושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות ולכן הם פסולים להגשה כראייה.

(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". 

חל איסור לעשות שימוש באמורים לעיל לצורך עשיית רווח כספי. במקרה זה פסיקת המשפט קובעת כי המזיק  "חייב הוא לשלם למי אשר בדמותו, בשמו או בקולו עשה שימוש את דמי השימוש הראויים באותו הנכס. בית-המשפט עשוי, אם ימצא זאת לנכון, לפטור את הנתבע מחובת ההשבה אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה, או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979".

(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם;

(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;

(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;"

הסעיפים האלו עוסקים בעיקר בהפרות של סודיות / חיסיון למשל בין בנק ללקוח או ביחסים של רופא מטפל מול לקוח וכיוצ"ב. 

(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);

(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד." 

לדוג' פרסום על עבר מיני של אדם. כיום, עם עלייתן של הרשתות החברתיות יש לסעיף זה חשיבות רבה ולא כל פרסום הוא פירסום מותר